במזמור נג בתהילים דוד חושף בפנינו את מלחמתו בעושי עוול, באנשי בליעל, אנשים שאומרים אין אלוקים, אין אלוקים בארץ. אותם יכנה בשם נבל. מדוע על זה מלחמתו של דוד? היש קשר בין מזמורינו לסיפור נבל הכרמלי?
מואב היא ארץ שיש בה משהו מסדום, שהרי מואב ועמון הם הפליטה מסדום. אלו בניו של לוט משתי בנותיו- שלושה יחידים שניצלו מסדום. מואב ועמון, שני עמים שיושבים באיזור סדום העתיקה וממשיכים את הסדומיות באופן שכנראה יכול עדיין להתקיים, מעורבב יותר עם אישיותו של לוט ובנותיו. ממואב יוצאת רות. היא בוחרת להתנתק ממואב וללכת אחרי נעומי, היא בוחרת בעמה של נעומי ובאלוקיה של נעומי כאומרת אינני שייכת למואב, אני דבקה בחסד שראיתי במשפחה מישראל, היא חושפת את היותה אשת חסד דבוקה בחמותה באופן המהותי ביותר.
לדוד יש את הסיפור הזה בתוכו, את הרגישות לסדומיות, למואביות. התנהגות של מואב שלא קידמו את ישראל במדבר בלחם ומים ועל כן נאסר לישראל להתחתן בם היא התנהגות שדוד רגיש לה מאוד. כמו סבתו רות הוא גומל חסד ומתנתק מעם שסדומיות זורמת בדמו. אולי זה מסביר את זעמו הרב ביחס לנבל הכרמלי. כאשר דוד מזהה שיש מישהו עשיר ויש לו כל ובכל זאת הוא לא נותן ולא גומל חסד למי שהיטיב עימו, מתוך התנשאות וזלזול, הוא רוצה להורגו.
במזמור נג יאמר דוד ויגדיר מיהו נבל: אמר נבל בליבו: אין א-לוהים , אין עושה טוב.
אצל דוד אם יש לך א-לוהים אתה עושה טוב, אם אין לך א-לוהים אתה לא עושה טוב .
עמוס הנביא יאמר דרשוני וחיו, דרשו טוב ואל רע המשמעות של דרשוני היא דרשו טוב ולא רע. המשמעות של דרישת א-לוהים של קריאה לא-לוהים של קריאה להשגחת א-לוהים באה לידי ביטוי בדרישה להופעת הטוב, בחפץ טוב, בעשיית טוב.
האבות שלנו כל כך פחדו להיות בסביבה שאין בה יראת א-לוהים, שבה הנכונות לרחם לא קיימת.
אם אין א-לוהים, איך אדם יכול לתת ממה שיש לו, אם יש א-לוהים אתה מבין שמה שיש לך זה ברכה מה'. ושאתה רוצה להיות דבק בו מה הוא רחום מה הוא זן ומפרנס, אף אתה אם מך אחיך עמך, תרים אותו
מי שאין לו א-לוהים נשען על גבורתו ועל עושרו, כמו שדוד תאר במזמור שכתב בבוא דואג האדומי- הנה הגבר לא ישים א-לוהים מעוזו ויבטח ברוב עשרו יעוז בהוותו.
התנועה בעולם היא של ברכה והיא מגיעה מא-לוהים.
שלמה בקהלת – שמח בחלקך ועשה טוב
לעשות טוב זה להוכיח את הנקודה הא-לוהית שקיימת בך, לדעת שהמציאות כל הזמן מתברכת.
הקב"ה רחמנא ליבא בעי, אם יש לך לשון הרע, ואתה נשען על כספך זה לא משנה כמה מצוות אתה עושה. יכולה להיות נוכחות אלוקית עוד לפני שזה מגיע למצוות. חכמינו אמרו- קודם קבלת עול מלכות שמים ואחכ קבלת עול מצוות. כי אחרת אפשר להיות נבל ברשות התורה. והמזמור שלנו מדבר על נבל. ייתכן שגם דמות של דואג דואג היא נבל כזה.
א-לוהים משמים השקיף על בני אדם לראות אם יש משכיל…כמו ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה.
אברהם מיד מבקש רחמים, אולי יש עשרה צדיקים, ראינו שבפועל צדיק אחד היה יכול להציל, אבל כאשר המלאכים הוציאו את לוט, החורבן בא.
ר' חנינא בן דוסא אחד כזה שכל העולם ניזון בזכותו. ר' שמעון אמר לבנו די לעולם אני ואתה. אולי זה המשמעות של צדיק יסוד עולם.
אם יש אחד הקב"ה לא יחריב את העולם. כמו אצל אברהם אבינו- עשרה דורות מנח ועד אברהם אבינו וייתכן שהמקרא מזכיר בשושלת שם את אותם צדיקים שהעולם המשיך להתקיים בזכותם. עד אברהם שהיה ממש עמודו של עולם.
אותו אחד שמנע את החרבת העולם היה אברהם אבינו. שעשרה דורות שכולם הכעיסו והתעיבו בא אברהם וקיבל שכר כולם. אברהם היה אחד שהעולם קיבל אישור קיום בזכותו. מה רב כוחו של אדם אחד שליבו קשור לכולם באהבה ויכול להשפיע ולעשות נפשות, ללמד לשמור דרך ה' לשמור צדקה ומשפט.
צדיק יסוד עולם. מישהו אחד שמחזיק את כל העולם, את כל הקיום.
דוד אומר כאשר פגשתי את נבל הרגשתי את ההרגשה שיש כאן אדם שמקבל ברכה מה', ומקבל סיוע מאיתנו וכאשר אנחנו מבקשים משהו לאכול הוא ואנשיו מזלזלים בנו.
כולו סג, מלא סיגים מלא לכלוך.
יחדיו נאלחו- מחלות, כולם חולים. אולי לכן נפתח המזמור במילים למנצח על מחלת משכיל לדוד. הוא משכיל ומלמד את שורש המחלה שפוגש. (י"א שזהו כלי נגינה).
דוד מתייחס לחבורה כאוכלי עמי, נצלנים, אוכלים בזכות עמי- אנשי ששמרו עליהם, וגם כאשר אוכלים לחם הם לא אומרים תודה לה'. מי שלא מודה לה' כאשר יש לו לחם, לא רואה את ברכת ה' במציאות, לא רואה את ה' כפותח את ידיו ומשביע לכל חי, אם אדם לא חווה את א-לוהים כפותח את ידו כמברך גם הוא עלול שלא לפתוח את ידו, ולא לתת לאחרים.
המדרש: טובה היתה אביגיל לדוד מכל הקורבנות שבעולם.
נקרא את תגובת אביגיל בתנ"ך, ולאביגיל אשת נבל הגיד נער אחד מהנערים לאמר…יש לה מישהו שמספר לה מה האיש שלה אמר ועשה לאנשי דוד. …ועתה דעי וראי מה תעשי כי כלתה הרעה מאת אדוננו.
התיקון הראשון שאביגיל מתקנת הוא שהיא מביאה אוכל לאנשי דוד. החסד הבסיסי ביותר הוא להביא להם אוכל. האשה שמצויה בביתה יכולה להביא להם הנאה מידית. (אנחנו מכירים את זה מהמדרשים על אשר ר' חלקיה ואשת מר עוקבא שההצלה והברכה מגיעות בזכותן)
היא הולכת עם נערים ואומרת להם עברו לפני…
היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר.
דוד משתף אותה בכל מה שהוא מרגיש, אני הייתי איתו, שמרתי לו טובה, לא נפקד מכל אשר לו מאומה ,דברי דוד על נבל מזכירים את היחסים שבין יעקב ולבן, לבן ונבל, אותו דבר בחילוף שם. דוד מתנהג שונה מאוד מהתנהגותו של יעקב. אולי בגלל שדוד כבר נמשך למלך, בתוכו מלכות ישראל, יעקב הוא עדיין יעקב הבורח למרות שגם יעקב כבר בורח להיות גביר. דוד כמו בני יעקב (בחטיפת דינה אחותם) חש כי נבלה נעשה בישראל. יעקב מחריש במקרה של דינה. יעקב מרכין ראש, לפני שהתוודע לשמו ישראל שאותו יקבל בהתגלות אלוקית בבית אל. לבניו כבר יקראו בני ישראל, הם ייחוסו לשם ישראל. הוא עדיין יכונה על פי רוב יעקב. דוד מתנהג כמו ישראלי.
לבן כל הזמן מנצל את יעקב אבל כאשר יעקב מרים ראש, ומבקש לעשות לביתו ולעזוב לבן אומר יש לאל ידי לעשות לך רע רק ה' מנע זאת ממני.
יעקב יודע ללכת בהכנעה אבל דוד הוא מלך ישראל, הוא הולך לכונן את מלכות ה' בארץ, והוא יודע שאם הוא ישאיר בממלכותו אנשים נבלים כמו נבל הכרמלי, הממלכה תישחת. אנשים אלה משחיתים את החברה כולה. כמלך תהיה לו הזכות לעשות משפט מלך, ולהרוג אדם לפי הקריטריונים שהוא יציב לממלכה. אבל הוא עוד לא מלך ואביגיל מצילה אותו מלנהוג כמלך בטרם עת.
מצד הרצון והשאיפה הוא חש באמת בליבו את הצדק שצריך לעשות במציאות, אך אביגיל אומרת לו אתה עדיין לא מלך.
ותמהר ותרד מעל החמור, ותיפול לרגלי דוד.
כל פעם שאנחנו רואים מישהו שרוכב על החמור, אפשר לסמן זאת כנקודת זכות, כמו אברהם, כמו משה, כמו מלך המשיח, גם היא רוכבת על החמור, רוכבת על כל החומריות ומנהלת אותה.
אל נא ישים אדוני את …כשמו כן הוא כי נבל הוא ונבלה עימו.
היא אומרת שהאיש שלה נבל כי זה השם שלו, הוא כבר לא יכול אחרת, הוא עושה נבלה ואני חיה איתו כפי שהוא, אבל אם אני הייתי שומעת את נעריך מבקשים אוכל, הייתי נותנת לנערים, אני לוקחת את כל האחריות עלי, בי אני אדוני העון. את מי היא מזכירה? את יהודה כאשר הוא ניגש ליוסף. הוא לוקח את כל האחריות, הא-לוהים גילה את עוון עבדך, ויגש אליו יהודה…בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני…אני מתקרב אליך כי אני רוצה שהדברים יכנסו לאוזניך, גם אביגיל מתקרבת על מנת שהדברים יכנסו לאוזני דוד על מנת להצילו מעוול שהוא הולך לעשות. להרוג ללא דין ואולי גם חפים מפשע. אני יודעת שאתה צודק בהשקפתך ובכל זאת אתה עומד להכשל, אל נא ישים אדוני את ליבו על הנבל הזה….ועתה אדוני חי ה' וחי נפשך אשר מנעך ה' מבוא בדמים….היא כבר אומרת תודה לא-ל שמנע את דוד מלבוא בדמים, עוד לפני שדוד הודיע שהוא חוזר בו מתוכניתו היא כבר מדברת על הדברים כאילו הוחלטו.
והיה יהיו כנבל אויביך המבקשים לאדוני רעה. אתה על תעשה את זה אבל ה' ישפוט וישלם.
תשמור את ידך מהדם הזה. היא מראה לו את הברכה, את האוכל שהביאה עימה. היא קוראת לאוכל, ללחם ברכה. היא מזהה הכל כברכת ה'. לעומת הנבל שלא נותן כלום- אכלו לחם ה' לא קראו.
היא ממשיכה לומר: אתה נלחם מלחמות ה', אני יודעת את זה ולכן אני שומרת עליך שלא תחטא. היא יודעת לזהות מיהו דוד. והיא עושה את מעשיה על מנת לשמור את בית המלוכה שהוא הולך לכונן.
אביגיל היתה נביאה, היא יודעת שדוד יהיה למלך ומבקשת שנפשו תשאר חיה ולא תכשל בחטא שפיכות דמים. והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים….כלומר שישאר חלקו לחיי הנצח.
ישימך לנגיד על ישראל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול…היא מונעת ממנו מכשול.
דוד משיב לה: ברוך ה' אלוהיך ישראל…וברוך טעמך..וברוכה את…
ואולם חי ה' אלוהיך ישראל אשר מנעני…
ויקח דוד את אשר הביאה לו
אביגיל קצת מזכירה את אסתר וקצת מזכירה את רות.
היא באה בלילה, ונופלת לרגליו, וזכרת את אמתך, כמו דיבורים של רות. דוד מזהה נשים כאלה כי דמותה של רות נמצאת עמוק בתוכו. זוהי מסירות נפש על משהו טוב. היא מדברת בשפה שמוכרת ומקודדת במבנה הגנטי של דוד, וגם הוא משיב בשפה הדומה לשפה של בועז- ברוך טעמך וברוכה את. איזה חסד גדול עשית כל חייך שאת חיה עם איש בלי יעל בלי חלק עליון, וכל הזמן זנה ומפרנסת את העניים בלי שהוא יודע, את הצדיק שבסדום, את הצדיק שממנו הוא מתחייה, ברוך ה' שלא פגעתי בו, כי לא הייתי גם יכול לפגוע בו כשיש אשה כזו שמגינה עליו.
כאשר היא נותנת לחם היא לא נותנת לנבל להיות סדומי, היא מכשירה את החיים של נבל, והיא משתפת אותו בתפיסת עולמה, יש א-לוהים ששופט את הארץ. אפשר להניח שכך נראו חייהם המשותפים היא אשה משכילה, יודעת א-לוהים, והוא איש עשיר, גדול ומבורך אבל שאין בו מידת החסד האלוקית, בנתינה שלה ובאהבתו אותה הוא בבחינת תומכיה מאושר. המבחן יהיה כאשר היא תספר לו למחרת שהיא נתנה לדוד ואנשיו מזון וצידה מביתם. אם נבל יודה לה ויבין את טעותו – ייתכן ויזכה בחיים. אך אם הוא יכעס ויצטער על כך- יתכן שבכך יכריע את עצמו להיותו נבל.
אביגיל רואה שדוד הולך להיות מלך שלוחם את מלחמות ה', אותן מלחמות שמטרתן אינה כסף, כח, או שליטה על אדמה, מטרתן להילחם ברע, באלילות הכוחנית, בנבערות האדם, בכפירה שמחליפה את ההישענות על חסד ה' בהישענות על כח האדם. כל מזמורי דוד, וביחוד נב, נג ונד מעידים על כך. יחד עם זאת היא ממשיכה לחיות עם האיש שלה, כל עוד ה' נותן לו חיים הוא חפץ בחייו, אביגיל לא עושה את משפט ה'.
בהתנהגות אביגיל יש קו דק מאוד שמפריד בין מוסרי ללא מוסרי. היא באה אל דוד ומייקרת את דמותו ומאידך מדברת בגנות האיש שלה. בכך היא מצטרפת לשורת נשים שנכנסות לחלק האפור, והגבולי אולי אפילו חוצות את הגבול בשם הטוב. לבוא בלילה, לדבר אל דוד, ליפול לרגליו, אולי גם מסתתרת במידה מסוימת, "משמרת הצניעות" לא היתה מאשרת את התנהגותה, היא מדברת באופן שיכול לעורר כל גבר, היא מביאה לו אוכל, מכנה את עצמה אמתך, במדרש מרחיבים את החלק הזה אף יותר- היא מאירה את הדרך לדוד מרוב יופיה, היא מודעת שיש בכוח הנשי שלה לפעול על דוד. היא מצטרפת לשורת נשים שפועלת מכוח הנשיות שלו- תמר, רות, אשה חכמה מול יואב, יהודית בתקופת יוון, יעל, רחב, אסתר, נשים שיודעות שהמילים שלהם יוצאות מדמותן הנשית פועלות על הגבר השומע אותן. הן נשים יפות , מודעות לכך ומשתמשות בכך.
מה גרם לנבל בסוף התקף לב. היא דיברה איתו משהו והוא קיבל התקף לב וחלה ואז מת.
מה היא אמרה לו ברגעים האלה כאשר התפכח משכרותו? אולי אמרה לו שפגשה את דוד שבא להורגו, אולי סיפרה לו שהביאה אוכל לנערים, אולי אמרה לו שה' ישפוט אותו על מעשי הנבלה.
שם פחדו פחד לא היה פחד, מי שאין לו א-לוהים יכול להישבר מקול עלה נידף. משהו מאוד קל יכול לגרום לו להתקף לב עד שנופל למשכב.
המדרש מרחיב על אביגיל. טובה היתה אביגיל
במדרש הזה יש כמה רמזים לכל מה שאמרנו, בחלק השני של המדרש שמתחיל באות ב, כולו סג, הכל סר, כל שהוא סר מהדרך יכול לעשות תשובה ושכולו סג….כולו סג יחדיו נאלחו אלו אנשי סדום שנעשו סיגים …אין עושה טוב אין גם אחד, אין שם אברהם שנמנה עימהם. המדרש כדרכו זורק כל הזמן קישורים, הוא לוקח את המזמור בתהילים וזורק קישורים, אמר נבל בליבו, מה בליבו, מרמה, ומיהו נבל כלבן שהיה מרמה. השפה המדרשית קושרת כל מיני דברים יחד. אין זה אוסף של אסוציאציות, יש כאן כתיבה נבואית שמחברת את הכל לאמת אחת. המדרש חושף את הפנים שבא לידי ביטוי בכמה סיפורים. כי האדם כאדם מתמודד עם אירועים מהויות שלובשות צורה ופושטות צורה אך נשארות אותה מהות. סדום- לבן- נבל- פרעה- אותם אנשים שאומרים אין א-לוהים, או אין א-לוהים בארץ, ומימלא אין עושה טוב, אין חסד. מזמורים נב- נד מתייחסים לדמויות אלה. מולם ניצבים אברהם- יעקב- רות-אביגיל ודוד.
אברהם מול סדום. אברהם מכניס אורחים, אברהם חסד, הוא האחד שהחזיק את כל העולם מכוח החסד שלו. ולכן שדוד רואה את נבל הוא לא יכול לעבור לסדר היום, מבחינתו יש כאן מישהו שמחריב את הארץ. הוא מזדהה עם ה' ויודע למה הרצון האלוקי רגיש. על מה יחריב את עולמו אשר ברא. מאוד דומה לנבואת עמוס, שבא עמוס מביע את דבר ה' בביטויים חזקים כמו: שנאתי…. לכן כאשר ה' רואה אותנו צמים על חורבן הוא אומר האם אני ציוותי שתצומו? מבחינתי הייתם מהרהרים על מה נחרבה הארץ ומתחילים לתקן הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית.. תעשו תיקון. החסד שתעשו יבנה וישקם את החרבות.
דוד כל כך קשור לקב"ה שהוא יכול להגיד על אנשים מסוים שאין להם א-לוהים. הוא אומר לאנשיו: חגרו איש חרבו…באה אביגיל שהיא חסד על גבי חסד והיא אומרת כל עוד ה' נותן לו חיים, אל תקח אותם ממנו, לא כך תבנה את הבית שאתה רוצה לבנות. היא עושה חסד בתוך האחוזה של נבל. אני יודעת שהוא נבל כל עוד שה' נותן לו חיים אני ממשיכה לעשות חסד במציאות הנוראית הזו כמו לוט בסדום. כמו רות במואב. חסד בתוך החיים הסדומיים. והיא רוצה להציל את דוד שלוחם את מלחמות ה', אתה רוצה לכונן את מלכות ישראל, תן לקב"ה לעשות את המשפטים האלה, תשאל בה' אם מותר לכך להילחם. תשאל אם חפץ ה' ליתן אותו בידך. היא שומרת עליו בכדי שכאשר יהיה נגיד ישראל לא תהיה לו שפיכות הדמים של נבל למכשול. דוד בסוף המזמור חוזר לנקודה המלכותית שלו, שה' ישכון בישראל ומתוך זה ישראל ישובו בתשובה ותהיה שמחה. מי יתן מציון ישועות ישראל, בשוב א-לוהים שבות עמו, יגל יעקב, ישמח ישראל.
