מזמור נב- דואג האדומי
במזמורים נב עד נט אפשר לראות את הכינוי הרווח א-לוהים. דוד מבקש במזמורים אלה לעורר את מידת הדין, את מידת צמצום השפע הא-לוהי מידת הדיוק והאמת. הסיבה לכך היא כי הוא עומד מול רשעים שלעיתים נראים גם כצדיקים או מול אנשים שהרע והטוב משמשים אצלהם בערבוביא. וצריך שופט אמת וצדק לעשות סדר, להופיע את השפע טוב לפי המידה והכלים של המקבלים ולא לתת בחסד לצדיק ולרשע. אלה תפילות בהם דוד מבקש משפט, בחינת המלכות שלו מתחילה להופיע. מלך המשפט, הוא מבקש דין ומשפט על מנת שהארץ תוכל להתקיים. ושהטוב בה יוכל להופיע, שלא יהיה מוט לצדיק. ולא יהיה מוט לארץ.
במזמור שלנו דוד מתייחס לדואג האדומי, "למנצח משכיל לדוד". משכיל- מפרש מצודת דוד: "בו ישכיל את העם להזהיר מלשון הרע". מזמורי ה"להשכיל" הם מזמורים שבהם יש לדוד מוסר השכל עבור העם. במקרה שלנו המוסר והלקח נלמדים דרך הוקעת דמותו של דואג.
על מנת להכיר את הסיפור יש לקרוא אותו במקורו, בשמואל א פרק כא. דוד בורח מארמון המלוכה, בעצת יהונתן. לאחר שיהונתן ראה כי כלה הרעה מעם אביו שאול המלך להרוג את דוד, הוא מספר לדוד שעליו לברוח. הם נפרדים בבכי ובאהבה גדולה. דוד בורח חסר כל ישר לעיר הכוהנים נוב. ישירות לכהן הגדול אחימלך. אחימלך חרד לבואו הפתאומי של דוד, עבד המלך וחתן המלך, והוא תמה על כך שדוד מגיע לבדו. דוד מספר סיפור כיסוי שהוא בשליחות חסויה מאת המלך ולכן אין איש איתו רק מעט נערים שנדרשים לשליחות, והוא מבקש אוכל לו ולנערים שאיתו. דוד במצב שהוא זקוק לאוכל. אבל הוא מבקש אותו מהכהן הגדול. נראה לי שדוד ברגע משברי זה מבקש להיות מוזן מהקודש, משולחן גבוה. כי לא על הלחם יחיה האדם כי אם על כל מוצא פי ה'. לאחר שהוא מקבל את מבוקשו נאמר כמו במאמר מוסגר ששם נמצא גם דואג האדומי שנעצר שם לפני ה'. רש"י מפרש: מתבודד ומתפלל לפני ה'. דואג מתואר כאחד מעבדי שאול הבכירים הוא אביר הרועים אשר לשאול. לאחר מכן מסופר שדוד מבקש גם חנית או חרב מהכהן וזה נותן לו את החנית של גולית שהיתה שמורה אצלו. עם הצידה ועם החנית דוד ממשיך כנראה לבדו לקבל מקלט אצל הפלישתים בגת, אחר כך ממשיך למואב ולבסוף בציווי של גד הנביא חוזר חזרה ליהודה ושם עוזר לאנשי קעילה ומגן עלהם מפני העמלקים.
ומה קורה עם שאול בנתיים? שאול מבין כי אנשים בממלכה יודעים איפה דוד, הוא מבין שמישהו הודיע לדוד לברוח, הוא מבין שהסיפור שסיפר לו בנו, יהונתן שדוד הלך לאירוע משפחתי בבית לחם, ולכן נעדר מסעודת ראש החודש בארמון, היה סיפור כיסוי לבריחת דוד. וברגע של שבר הוא תוקף את אנשיו ומאשים אותם שכולם קושרים עליו קשר ומורדים בו יחד עם בנו ועם בן ישי. הוא מאשים אותם בכך שהם לא מגלים את אוזנו לדעת היכן דוד.
אז קם אחד מהם, הלוא הוא דואג האדומי, שמסתבר שלא כל כך התרכז בתפילתו כאשר היה שם בבית הכהן, נעצר לפני ה'. דואג האדומי שמע את השיח שהיה בין דוד לבין הכהן. דואג מכיר היטב את דוד, שניהם עבדי המלך, אלא שדואג אביר הרועים ואילו דוד הוא אהוב ישראל המצליח ללחום את מלחמותיו, המוכשר, המחותן למלך. הוא שמע את השיחה, אולי גם ידע אז את מה ששאול מרגיש. הוא לא תפס אז את דוד ולא הביאו למלך. אולי לא ידע על הציווי לתפוס את דוד. ואולי השתמט מכך. בכל אופן כעת כאשר שאול מאשים את כל עבדיו, זו הזדמנות עבורו לטפס למעלה, ולהתגלות כנאמן למלכות, והוא אכן עושה זאת. הוא לא בוחל בשקר ולא סולד מדברי מרמה. הוא מספר את הסיפור בדרך שקרית. הוא מספר לשאול כי דוד בא לאחימלך בבקשה לשאול לו מאת ה', כלומר לקבל הדרכה, אולי באמצעות האורים והתומים, האפוד. זוהי דרך המלכים לשאול באורים ותומים את הכהן. הנה הוא נוהג כמלך. ואחימלך שיתף איתו פעולה. כל זה לא היה ולא נברא! הוא סיפר אחר כך שאחימלך גם נתן לו לחם ואת חרב גולית. הסיפור הזה מגיע לאוזני שאול שגם כך כבר חש נבגד. והנה מילותיו של דואג נשמעות כעת כהוכחה לתפיסתו. גם אחימלך בקושרים! הוא קורא לאחימלך ומאשימו בבגידה ובסיוע לאויב המלך. אחימלך, מופתע והמום כולו, משיב- איך אדוני המלך אומר כך על דוד שהוא הנאמן מכל עבדי המלך וחתן למלך. אחימלך לחלוטין לא יכול להבין הכיצד יכול המלך לחשוד באהובו, קרובו, לוחם מלחמות ישראל. אך מיד הוא מבין ששאול רציני בתפיסתו, שדוד הוא האויב ואחימלך שיתף פעולה במרד, והוא ממהר לבקש על נפשו שלא יאשים אותו המלך בדבר שלא העלה בדעתו כלל. שאול לא מטה אוזן ולב לדבריו ומצווה על עבדיו הניצבים עליו להרוג בו במקום את אחימלך ובית אביו. אף אחד מעבדי שאול לא מסוגל לעשות את המעשה לשלוח יד בכהני ה'. וכולם מסרבים פקודה. אז פונה שאול לדואג ומצווה אותו להרוג. ודואג הורג את אחימלך ועוד 84 כוהנים ולאחר מכן מוחק עיר שלמה, נוב עיר הכהנים, מעולל ועד זקן, כולל בעלי החיים! מטורף לגמרי! כולם מוצאים להורג ועיר בישראל נמחקת על שקר ודימיונות. מכל העיר הזו בורח אביתר, הכהן שנותר, ישר לזרועות דוד. הוא מספר לו את המעשה הנורא שהתרחש. דוד לוקח עליו חסות, ולוקח אחריות על כל המאורע באומרו: "ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האדומי כי הגד יגיד לשאול . אנכי סבותי בכל נפש בית אביך" דוד אומר: הייתי צריך להיזהר יותר, כי ראיתי שדואג שם וידעתי שהוא עלול להגיד לשאול.
נראה לי שאחרי המעשה הזה, שבו השקר של דואג גרם להשמדת עיר, להשלטת פחד על כל יושבי הארץ לבל יתנו תמיכה לדוד, ובוודאי גם קודם דואג כמקורב למלכות ומאידך הורע מצבו של דוד, שמעתה הסתרתו נעשתה קשה יותר, ומצבו הקיומי בסכנה גדולה יותר. כל מי שדוד יפנה אליו לאכול או לחסות יחשוב כעת הרבה פעמים אם לעזור לדוד. וגם אם ליבו טוב הרי שאחרי מעשה דואג ההלשנה נמצאת בכל מקום וסכנת העונש הקולקטיבי נמצאת בכל מקום.
נראה שאחרי השינוי הזה במערך הכוחות של הרודף והנרדף דוד כותב את התפילה שירה הזו. שעיניינה להשכיל. לסמן עבור ישראל את רשעתו של דואג ואת התפילה של דוד שדואג ישרש מארץ חיים ולא יהיה לו נצח. ולעומתו מתאר דוד את החסיד, הבוטח בחסד אל כל היום כמי שהוא זית רענן, יונק מחיות שלא תיפסק לעולם. שלא יטעו לחשוב שהצלחתו של דואג מעידה על צדקת דרכו.
מי הוא דואג?
חכמים במסכת סנהדרין קו: משרטטים לנו את דמותו.
דואג הוא ענק בתורה, הוא כמו היועץ הקרוב של המלך (דוד סמך על אחיתופל) במבט של התקופה התלמודית, אנשים שהיו גדולי האומה הופכים להיות גדולי הסנהדרין (כך שמעתי מהרב שרקי בשיעורו על המדרש הזה). הוא תלמיד חכם גדול שאין לו חלק לעולם הבא, לפי המדרש כי דוד התפלל שלא יהיה לו חלק לעולם הבא.
את הדרשה על דואג פותח הגמרא בהתבוננות על צורת כתיבת שמו בתנ"ך. פעם דואג ופעם דוייג. ועל זה אומר ר' יוחנן: "בתחילה יושב הקדוש ברוך הוא ודואג שמא יצא זה לתרבות רעה, ולאחר שיצא אמר: ווי שיצא זה. " כבר בהתחלה דואג מדאיג את הקדוש ברוך הוא. יש בו את המסוגלות לצאת לתרבות רעה. הוא לא נכנס לתורה בטוב, אלא מתוך פרשת דרכים ואולי אפילו עם נטיה לצאת לתרבות רעה, לכן הוא מעורר דאגה. והתורה על מנת שתהיה סם חיים צריכה את זיכוך הלב בחינת זכה- נעשית לו סם חיים.
אחרי שדואג מסר לשון הרע על דוד, ואף שיקר ותפל אשמה על אחימלך ועל כל העיר נוב ממשיך הקב"ה לקרוא לעברו:
אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נ"ב) מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום, אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג: לא גבור בתורה אתה, מה תתהלל ברעה? לא חסד אל נטוי עליך כל היום? ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נ') ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי. אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג הרשע: מה לך לספר חקי? כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם?
נראה שהקב"ה מרחם על דואג ומנסה להפך בזכותו, ומעורר אותו לשוב בתשובה, הוא פונה אליו ושואל אותו, אתה דואג גיבור בתורה אתה, מה תתהלל ברעה? מה לך לשמוע ברע שעשית ולהתגאות בו. האם לא חסד אל נטוי עליך כל היום מכח התורה שאתה לומד ומלמד. איך יכול להיות שאתה מתהלל ברעה? כאשר אתה כזה גיבור בתורה? אלה שאלות שאם דואג היה שומע אותם היו יכולות לעורר בו הרהור תשובה, אולי היה מסתפק בחטא השקר ששיקר ולא היה מתדרדר לרצח המטורף של עיר הכהנים. בהמשך בשם ר' יצחק מתואר השיח של ה' עם דואג בלשון יותר קשה, לא גיבור בתורה הוא קורה לדואג אלא רשע!. ואומר לו: רשע! מה לך לספר חוקי, איך אתה מספר את חוקי התורה שלי? מה אתה אומר כאשר אתה מגיע לספר על החוק של לא תרצח ושל לא תלך רכיל בעמך? כאן כבר נשמע הכעס של ה' על לומד התורה שמספר את חוקיו אבל חי כל כך אחרת מהחוקים האלה.
ומכאן לאימרתו של רק אמי:
(תהלים נ') ותשא בריתי עלי פיך. אמר רבי אמי: אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ.
ר' אמי קובע: תורתו של דואג מהשפה ולחוץ. לכן הוא יכול לספר את חוקי ה' ולא להרגיש שהוא מחייב את עצמו בהם. אבל יש כאן אף יותר מכך. התורה שלו לא חודרת לליבו, היא רק על פיו. ולא על לבבו ולא מלבבו ולא אל לבבו. לכן היא גם לא משתפת את הלב בעת הלימוד ולא חודרת אל הלב ומזככת אותו. ומכאן שלא בטוח שתהא תורתו סם חיים כפי שהעידו חייו. אכן דואג מעורר מקום לדאגה. לדאגה גדולה. כיצד ידעו פשוטי העם לעמוד על טיב ליבו, ועל טיב תורתו, אם היא רק מפיו ולחוץ? אנחנו מדברים על אישיות חשובה בממלכה הישראלית, על אישיות שנעצרת לפני ה' בתפילה, שנמצאת אצל אחימלך. ומקורבת מאוד לשאול- אביר הרועים אשר לשאול. כיצד ידעו פשוטי העם להיזהר מתורתו? שיש בה רק פה ולב אין לה.
לעומת הקדוש ברוך הוא שפונה לדואג אולי גם לעורר אותו לתיקון דרכיו, דוד דורש שלא לסלוח לו, ולשרש אותו מכל וכל שלא ייזכר שמו ומשהו מתורתו בבית המדרש. זו תורה שאין בה חסד אל כל היום. הגמרא בהמשך מתארת שיחה שמתקיימת בין דוד לקדוש ברוך הוא. המזמור שלנו הוא התשתית לשיח הזה:
ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב (איוב כ') חיל בלע ויקאנו מבטנו ירשנו אל, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ימות דואג. אמר לו: חיל בלע ויקיאנו. (כלומר הוא בלע את התורה שהיא חיל, תן לו שיחיה עד שיקיא אותה ולא תעמוד לו זכות התורה) אמר לפניו: מבטנו יורישנו אל (כלומר תשכיח ממנו את התורה שלמד ואל תחכה עד שתשתכח מעצמה). ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נ"ב) גם אל יתצך לנצח. אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: ניתי דואג לעלמא דאתי.(ניתן לדואג את העולם הבא, אם לא חיים בעולם הזה) – אמר (דוד) לפניו: גם אל יתצך לנצח (כלומר: יתוץ ויאבד אותו לנצח בלי חלק לעולם הבא). מאי דכתיב (תהלים נ"ב) יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה, אמר הקדוש ברוך הוא: לימרו שמעתא בי מדרשא משמיה.(יאמרו משמו שמועות בבית המדרש) – אמר לפניו: יחתך ויסחך מאהל. – ליהוי ליה בנין רבנן. (יהיו לו בנים רבנים) – ושרשך מארץ חיים סלה.
יש כאן דו שיח בין הקדוש ברוך לדוד, הקדוש ברוך הוא מהפך בזכותו ומחפש להשאיר משהו ממנו שהרי למד תורה, משהו מאורה אולי יכול להשאיר בו חיות, אולי בעולם הבא, אולי דרך השמועות , כלומר הרעיונות וההלכות שלימד, שישארו ממנו בעולם, אולי דרך הבנים שלו. ודוד מתפלל בנחרצות שלא ישאר מדואג שום זכר לנצח. למה? במה שונות נקודות המבט? דוד הוא מלך ישראל, הוא מלך העולם הזה, הוא מבקש שבעולם הזה יתגלה באופן ברור הטוב והרע, ולכן הוא מבקש משפט. הוא יודע שדואג לא שיתף בתורתו לב, זוהי תורה מהפה ולחוץ ותורה שכזו יכולה להוביל עד כדי מתן היתר להריגת כהנים בשם הציות לדבר המלך משיח ה'. ותורה שכזו יכולה להתיר לשקר ולסלף ולהכפיש אנשים צדיקים בשם הנאמנות למלך בשר ודם. דוד מזהה שזו תורה של אדם שאין בליבו א-לוהים אפילו אם הוא נעצר לפני ה'. תורתו לא חדרה לליבו ולכן ליבו לא מיישר את סברותיו וממילא את אורחותיו. זוהי תורה שכל הסברות יכולות להיות בה, גם קנ טעמים לטמא את השרץ וגם קנ טעמים לטהר את השרץ ואין לב ישר שיבחין אחרי ולפני הכל מה רצון ה'. זוהי תורה שדרך ארץ לא קדמה לה. ולכן לא רק שהיא לא מחייה אלא היא אף ממיתה. בשמה ובכוחה יכולים לגדול כוחות אפלים של אהבת רע מטוב, אהבת שקר ומרמה, ובטחון בעושר ולא בא-לוהים. דוד פותח ומסיים במילים חסד: בהתחלה- חסד א-ל ואחר כך חסד א-לוהים ולבסוף חסידך. לעומת דואג דוד משרטט אותו כזית רענן, כמי שתורת חסד על לשונו, חסיד שנשען על חסדי ה' ואף תורתו מבוססת על החסד המקיים את העולם. עולם חסד יבנה.
דוד הוא מלך העולם הזה. הוא מבקש חיים לעולם הזה, חיים לאפסי הארץ, אלה שיטעו אחרי דואגים למינהם וילכו שבי אחרי גדלותם, אחרי מוחם החריף לשונם החדה וגבורתם בתורה. דואג היה היועץ של המלך, אולי היה בכוחו ובכוח התורה שהוא מייצג לעצור את המלך מלשלוח יד בכהני ה'. אבל תורה שהיא מהפה ולחוץ לא יכולה ליישר דרך.
בהמשך מתארת הגמרא את הגאונות של דואג ואחיתופל בתורה, את העיסוק שלהם בפרטים קטנים ובשאלות לא מעשיות כמו מגדל הפורח באויר. הגמרא מתארת שיח בית מדרשי בו אמר רבא: על מה ההתפעלות מגדלותם? שהרי גם אנחנו גדולים בתלמוד תורה ובדורנו לומדים את כל ששת סדרי משנה ואפילו עוסקים במסכת עוקצין הקשה ויש לנו 13 בתי מדרש שבהם לומדים מסכת עוקצין, לעומת ימי רב יהודה שלא היו לומדים במסכות מסובכות אלו וכולם למדו רק סדר נזיקין. אבל בימי רב יהודה, כאשר העולם היה זקוק לגשם וגזרו חכמי ישראל תענית על הציבור, שכללה בין היתר איסור לבישת סנדל עור. כאשר רב יהודה רק היה חולץ את נעל העור שלו כבר היה יורד גשם, ואילו אנו עם כל החוכמה הלימודית שלנו, צועקים אל ה' מצרותינו, ונדמה שאין משגיח בנו כלל.
ומסיים רבא: אלא הקדוש ברוך הוא ליבא בעי. הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב. אומנם בימי רב יהודה לא למדו את כל הסדרים אבל למדו את הסדר הכי מעשי ורלוונטי בין אדם לחברו, כל דיני הסדרת מערכת האחווה בין בני אדם. ותיקנו את ליבם זה לזה. ולכן גם יכלו לפנות אל ה' והוא היה שומע תפילתם. כאן מותח רבא ביקורת גדולה על איבוד הלב. אין בעיה בריבוי הדעת, יש בעיה בניתוק הלב מהלימוד. אם הלב לא שותף בלימוד התורה ואם היא לא חודרת אליו ומשתפת אותו ועוזרת לו להיות זך יותר הרי שיש כאן ריחוק בין הלומד תורה לבין נותן התורה שמתבטא בכך שאין גשם ואין שמיעת תפילה.
בהמשך אומרת הגמרא בשם מר זוטרא שעיקר הבעיה של דואג ואחיתופל בלימוד התורה שלהם שהם לא כיוונו בלימודם אליבא דהלכתא, כלומר לא העלו את הלימוד לרובד המעשי, איך החיים מושפעים מהלימוד, איך חיים אחרת אחרי הלימוד תורה, איך התורה מוליכה אותנו אחרת במציאות.
המזמור הזה של דוד, הוא מזמור של השכל, הוא מזמור שבו דוד מבקש שיעשה סדר ויימצא הדין עם דואג למינהו, אותו אחד שהוא גיבור מסוכן. שלא בוטח בא-לוהים אלא בעושרו ובהוותו, במעשי השחיתות והמרמה שלו.
מזמור זה מצטרף למזמורים הסמוכים לו בהם דוד משרטט את דמות הרשע כמי שאין בקרבו א-לוהים. ובמזמור שלנו זה מפתיע עוד יותר, כיון שלא בטוח שמבחוץ הוא נראה או נשמע כמו מי שאין בקרבו א-לוהים. הוות תחשוב לשונך, הלשון שלך חושפת את המחשבות הרעות שלך. ודוד מסיק עליו שהוא אוהב רע מטוב. מהטוב של התורה הוא אוהב רע- אולי זה כבוד, אולי כוח, אולי התנצחות, אולי מעמד…את כל הדברים הרעועים, ולא מכוון את ליבו לחסד אל כל היום, ולכן הוא לא יכול להיות חסיד (המוכן אל החסד, כפי שמגדיר המלבי"ם) ולכן הוא לא יכול לקוות לטוב, לבטוח בחסד א-לוהים, לכן הוא דואג שצריך להישען ולבטוח בעשרו ובשקריו.
שורש הכל מתחיל בדואג שבו, בדאגה שמעידה על כי אין א-לוהים בקרבו.
דוד מזהיר אותנו מכל אותם מזייפים למינהם, שלשונם חדה כתער ומעשיהם מרמה. והוא מתפלל אל ה' שלא ישאיר מהם זכר בעולם הזה. דוד מבקש בהירות וטוב וחיים עבור יושבי הארץ ומבקש מה' שזכות תורתם של אלה לא תעמוד להם בשום צורה. דוד הוא מלך. ושופט הארץ. (ייתכן ואם נשמתו היתה נשמת כהן הוא היה מנסח עבורם תפילה אחרת בה היה מבקש כפרה עלהם ועל חטאיהם)
כאשר אומרים את המזמור הזה אפשר להתכוון לאותו חלק שבנו שמזייף, שמדבר באופן המנותק מהלב, ולבקש להיפטר ממנו על מנת להישאר חיים יותר, מאירים יותר, מחוברים יותר להיות אחדותיים יותר בין כל חלקי האישיות.
