לעורר את הלב למצוות טהרת המשפחה/ שיעור בכנס יועצות הלכה של נשמת
מטרת השיעור לעורר את הלב והמחשבה, כלומר את הרצון, על מנת לקיים את המצוות הקשורות בהלכות נידה מתוך חיבור ורצון. בשיעור ננסה לגעת בשורשי הדברים, נעקוב על הסיפור שמספרות המצוות הללו מאז נתינתן (בספר ויקרא) במפורש ומאז התחלת מציאות אורח הנשים בספר בראשית. וננסה להשיל מעליהם חלקים מכבידים שאינם קשורים לשמירת מצוות נידה. נשלב בשיעור גם עצות מעשיות שאספתי מנסיון והקשבה.
עם השנים למדתי לדייק מקום בנפשי- אין לי כוונה לשכנע או להציג את הלכות נידה באופן שישכנע את מי שלא רוצה לשמור ולקיים. ישראל אמרו נעשה ונשמע ועל זה נאמר עליהם שהם: "גיבורי כח עושי דברו". הנכונות לעשות את המצוות היא בסיס לכל הדברים שאומר, מתוך הבסיס הזה אפשר לשמוע את הקולות שניתנו בסיני, לראות את שורשי הדברים ומימלא לעורר את הרצון והחשק או לפחות את החיבור השכלי של האדם לעשייתו. בבחינת טעמו וראו כי טוב ה'. קודם כל טועמים דרך העשיה ואח"כ נפתחת הראיה. השיעור הזה הוא בבחינת עזרה לטעום את הטעם הטוב. אבל בשביל לטעום צריך קודם כל להסכים לאכול ואז אפשר לחוש טעמים. בכל יום אנחנו מברכים את ברכת התורה ומתפללים שהתורה תערב בפינו ובפיות צאצאנו ובפיות על עמך בית ישראל. מתוך תפילה זו אני פותחת את הלימוד.
בפינו ובפיות צאצאנו ובפיות על עמך בית ישראל. מתוך תפילה זו אני פותחת את הלימוד.
הדברים משולבים מדברים שלמדתי ואצטט אותם ומתוך רעיונות שהאירו לי ואני משתפת אתכם. מקווה שיאיר גם לכם. (בספרו של הרב ראובן ששון מצאתי סימוכין דברים לדברי וממנו גם שאבתי דיוקים)
השיעור שלנו הוא עוסק בהתעוררות הרצון. באופן מפתיע ואחרי ההקדמה שהקדמתי , אני רוצה לפתוח בקושי שיש לעורר רצון למצוות נידה.
קשה לעורר רצון לקיים משהו שלא היה בגן עדן. מציאות הווסת לא היתה כשנבראנו להיות אדם, וגם אחרי שנהיינו איש ואשה. מסתבר שתופעת הווסת חלה רק אחרי האכילה מעץ הדעת טוב ורע. ומימלא מצוות נידה כפי שהם מוכרות לנו לא היו חלק מעבודת האדם את האלוקים.
פנימיות ועומק הרצון של האדם זה השיבה לגן עדן לכן מציאת הדם מידי חודש היא עדות לכך שטרם חזרנו, והצער והכאב שמתלווה לעיתים עם מציאת הדם, שורשם בצער עמוק וקדום שקשור במוות. המוות הוא התוצאה של האכילה מעץ הדעת. נועדנו לאכול מעץ החיים ולא למות. על עץ הדעת נאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ואכן האכילה הביאה לעולמם של האיש והאשה את המוות ואת גילויו- הצער והעצב.
לאחר שהאיש והאשה אכלו מן העץ אלוקים התגלה לכל אחד מהם.
לאשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך. אני רוצה להתייחס כרגע לצער ולעצב. ולהביא את פירושו של ספרונו שמבוסס על מדרשי חזל.
ספורנו מפרש- הרבה ארבה עצבונך- דם הנדות הנקרא נדת דותה, כי אומנם היא אז כל היום דוה (חלשה). והרונך- הפך מה שהיה קודם החטא, כאמרם בו ביום נבראו בו ביום שמשו בו ביום הוציאו תולדות. וכזאת אמרו שתהיה לעתיד כאמרם עתידה אשה שתלד בכל יום וזה כי אמנם ישראל יהי לרצון לפני האל יתברך כמו שהיה אדם הראשון קודם שחטאו. בעצב תלדי בנים- תלדי אותם בצער יותר משאר בעלי חיים.
האדם הראשון האיש והאשה כחלק ממנו, היה מאיר וגופו לא היה חוצץ את האור שלו. עקביו היו מאירים כשני גלגלי חמה. כלומר פי שניים מאור השמש, כך אומר לנו ר' בנאה, ואלו רק עקביו כלומר האיבר הנמוך שבגופו. גופו היה זך וודאי שלא היה חולה ומצטער. הצער והעצב באו לו בעקבות החטא. חז"ל קוראים לכך זוהמת הנחש. המקרא אומר ביום אוכלך ממנו מות תמות. תפגוש בעצמך את המוות. אתה תמות, והמוות יהיה כרוך בחייך, כמו נחש. (הוא נחש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות).
מה עושה האדם כשהוא שומע את דברי אלוקים אליו: כי עפר אתה ואל עפר תשוב? עוד טרם גורש מן הגן אך לאחר שכבר כבה אורו וגופו נעכר מן החטא. כשהצער העצב והמוות כרוכים בחייו הוא פונה אל אשתו רואה בה את היותה אם כל חי. וקורא לה חוה. הוא מבין בהתחברות איתה הוא יכול לנצח את המוות. החיים שהיא מסוגלת להביא יחזירו לאדם את נצחיותו דרך בניו ובנותיו. כשם שבפעם הראשונה שבה לא היה טוב לאדם אלוקים הביא לו את מה שיצר על מנת שיקרא להם שמות. גם הפעם הוא קורא שמות ונעשה שותף ביצירת מציאותו. בפעם הקודמת הוא קרא לעצם מעצמיו אשה והדגיש בכך את היותם בשר אחד. אשה כי מאיש לוקחה זאת. עכשיו הוא קורא לה חוה כי היא אם כל חי. הוא שומע בתוך דבר ה' בעצב תלדי בנים את אפשרות החיים והתיקון שנמצאת אצל האשה דרך הבנים. בדמייך חיי. הוא שם לב להיותה אם כל חי- כמו שאמר ר אלעזר במסכת כתובות, אם כל חי –ניתנה לחיים ולא לצער :
כתובות סא:
אם כל חי- תניא האשה עם בעלה עולה ואינה יורדת מאי קרא אמר ר' אלעזר כי היא היתה אם כל חי- לחיים נתנה ולא לצער
פירוש תורה תמימה מפרש: ודריש דהלשון חי שבכאן אינו מלשון הרגיל חי ולא מת אלא מלשון שמחה ורוממות הנפש מלשון הכתוב ותחי רוח יעקב.
האדם רואה את מהותה של האשה להיות אם החיים במובן של הפך הצער.
הוא מבין שכשם שעל ידה נכנס המוות לחייהם, בכוחה גם לילד את האפשרות לחזור לחיי נצח באמצעות הלידה. האשה מאז ועד היום נוגעת בחיים ובמוות בגופה ממש. אם בדם נידה ובלידה אם בהפלות בלידות שקטות, בביציות שלא מתפתחות ולא מופרות ואם בתשעה חודשי חיים שבתוך גופה נוצר אדם שלם וששיאם לידת אדם חי. חכמים קוראים לרחם מקור וגם קבר. כי יש בקרב האשה את צינור החיים ואת מקום הפסדם. האדם מבין שבהתחברות לאשתו הוא נוגע בחיי הנצח, שעשועיהם הם חזרה לגן עדן בבחינת ודבק באשתו והיו לבשר אחד. רק שעכשיו הם אינם בגן עדן, הדם שנשפך מאישתו כמו פצע מדמם מספר את המוות הכרוך בעקביו.
כך הסיפור מתחיל. צריך להבין את זה לשהות פה רגע. לראות את הפרק האישי של כל אחת בתוך הקשר סיפור רחב שמתחיל מבריאת האדם וחטאו. החיים עכשיו נושקים למוות. רגע הלידה עצמו הוא גם רגע של סכנת החיים. האדם ששמע מאלוקים: "עפר אתה ואל עפר תשוב", פונה לאשתו וקורא לה חוה כי את אם כל חי. היכולת שלנו, אומר אדם לאשתו, להתמודד עם המות קשורה בך, בחיים שאת מביאה. מי שמביאה חיים חווה גם את הפסדם בדם הנידה. מידי חודש יוצא ממנה דם שמספר לה שלא התפתחו חיים ברחם. התוכנית מתה. האפשרות הוחמצה. אבל המערכת הפנימית שבאשה מכינה אפשרות חדשה. החיים והמות נושקים זה לזה. כל פעם שהיא בחיבור לאיש שלה, היא מקבלת אל תוכה זרעים, שרובם לא יביאו חיים למרות שיש להם אפשרות לכך. במשך שלושה ימים אחרי החיבור היא פוגשת את הזרעים שלא יביאו חיים. ואם הביצית לא הופרתה היא תפגוש את הדמים שנועדו לרפד חיים נשפכים ממנה.
הרעיה היא כינוי לשכינה. הדוד כינוי לקדוש ברוך הוא. השכינה היא אור ה' המצומצם השוכן בחומר, עד אפסי ארץ, התאווה הקדוש ברוך הוא לשכון בתחתונים. זה חיבור מלא בין שכינה לקדוש ברוך הוא, שאור ה' האין סופו שממלא כל עלמא שוכן במציאות התחתונה על ידי חיבור לשכינה. זה קרה בגן עדן ובבית המקדש. (בהבדלים בינהם)
כשאברהם ירד למצרים כמו אדם הראשון שגורש מגן עדן הוא מביט שרה ואומר לה הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. אומר הזוהר אשה יפה מראה- ראה שכינה עמה. ולכן ביקש אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך. הוא מבין שבירידה למצרים, ביציאה מארץ הקודש השכינה יורדת עימם, והיא מופיעה דרך שרה, לכן הוא מבקש משרה הכניסיני תחת כנפך והיה לי אם ואחות. (תהיי לי אם יאמר אדם הראשון, תהיי לי אחות יאמר אברהם). אם כל חי, זו השכינה. השכינה מספרת את גילוי אור ה' גם בחושך, גם בצמצום גם כשיש צער, כביכול מה שעובר על הרעיה מספר את סיפור השכינה, סיפור גילוי אור ה' והקודש בתוך המציאות, ולית אתר פנוי מיניה אפילו במצרים שכינה עימהם. נכון יש צרות, ופרעה חוטף את שרה, אבל כיון ששכינה עימה, היא שמורה ומוגנת ואף יוצאת ברכוש גדול, היא לא יכולה לבטל את הצער אבל יכולה להישמר מהמוות המוחלט, יכולה לדעת שתיגאל ואף ברכוש גדול.
אם אנחנו מבינים שהאדם נועד לחיות במנוחה בגן- ויניחהו בגן, ולחיות חיי נצח, אם אנחנו מבינים שהמות ונספחיו הגיעו בעקבות האכילה מעץ הדעת, מימלא אנחנו גם מבינים שהשיבה לעץ החיים היא המטרה. אם בגן עדן עץ החיים היה בתוך הגן והאפשרות להגיע אליו היתה פשוטה הרי שמשגורש האדם האפשרות להגיע חזרה לעץ היא כבר דרך שמורה על ידי כרובים והלט חרב מתהפכת.
האדם מבין שהקרבה לאשתו אם כל חי היא בחינת החזרה לעץ החיים לוחי לעולם, הוא רוצה לדעת אותה ולחזור להיות בשר אחד כמו בגן עדן אבל הדרך לגן עדן שמורה על ידי כרובים ולהט חרב מתהפכת.
בקריאה פשטנית אפשר להבין שהדרך חסומה ואי אפשר לחזור להיות בשר אחד, אי אפשר להיות ערומים בלי בושה, זה אחד השינויים שקרו לאדם הבושה עוטפת אותו והוא מרגיש צורך להתכסות. וכן הדרך לגן חסומה ואי אפשר לשלוח יד ולקחת מעץ החיים אי אפשר לחיות לעולם.
נשמע לי שאנשים שהוגים בתחום הזוגיות אכן מצביעים על כך שאי אפשר לחוות אהבה לאורך זמן אם מתמזגים להיות בשר אחד. אביא כאן דברים של חליל גובריאן (פילוסוף מוסלמי) ומטפלת זוגית אסתר פרל:
חליל גובריאן, הנביא, על הנישאים
“ואז דברה אלמטירה שוב:
ומה דברך על הנישואין, הנביא?
ויען ויאמר:
“יחדיו נולדתם, ויחדיו תהיו לעד –
יחדיו, עת כנפי המוות הלבנות
יפיצו ימיכם אל דממת הנצח של האלוהים.
אך שימו מרחבים בזה היחד
ותנו לרוח השמים לחולל בינותיכם.
אהבו זה את זו, אך אל תכבלו את האהבה –
ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם.
מזגו איש לכוס רעותו, אך אל תשתו מכוס אחת.
פרסו מפתכם זה לזו, אך אל תאכלו מכלי אחד.
זמרו וחוללו יחדיו ויגיל לבבכם,
אך תנו ויהא כל אחד לעצמו,
כמיתרי הנבל שלעצמם הם גם בנגנם יחדיו.
תנו את לבבכם, אך אל יהא איש אחראי ללב האחר,
כי רק יד החיים תכיל את לבבכם.
עימדו יחדיו ,אך אל תהיו צמודים,
הן גם העמודים נושאי המקדש ניצבים ולא ייגעו,
והאלון והאלה – אמיריהם זה בצלה של זו, לא יגבהו.”
אינטילגנציה ארוטית, אסתר פרל
"קל מידי להניח שבעיות בתחום המין נובעות מחוסר קרבה, אבל טענתי היא שאולי האופן שבו אנחנו בונים את הקירבה מפחית את תחושת החופש והאוטונומיה הדרושה לצורך ההנאה המינית. כשהאינטימיות קורסת והופכת למיזוג, לא מדובר בהעדר קירבה אלא בעודף קירבה החוסם את התשוקה.
האהבה נשענת על שני עמודים. ויתור ואוטונומיה. הצורך שלנו ביחד מתקיים לצד הצורך שלנו בנפרדות. האחד אינו קיים בלעדי האחר. כשהמרחק גדול מידי לא יכולה להיות התחברות, אבל התמזגות רבה מידי מוחקת את נפרדותם של שני בני אדם מובחנים.
ואז אין מעל מה להתעלות, אין גשר להלך עליו, אין את מי לבקש בצד השני, אין עולם פנימי להיכנס אליו, כשבני אדם מתמזגים-כששניים הופכים לבשר אחד-התחברות לא יכולה לקרות עוד. אין עם מי להתחבר. לפיכך הנפרדות היא תנאי מוקדם להתחברות, זה הפרדוקס המהותי של האינטימיות והמין….
אחדים מאיתנו נכנסים לקשר אינטימי מתוך מודעות חריפה לצורך שלנו להתחבר, להיות קרוב, לא להיות לבד, לא להיות נטוש. אחרים ניגשים למערכות יחסים עם צורך חריף במרחב אישי- יצר ההגנה העצמית שלנו מעמיד אותנו על המשמר לבל נבלע.
התחברות ארוטית ורגשית מולידה קירבה העלולה להיות מהממת, לעורר קלסטרופוביה. תחושה של פלישה. מה שהיה בראשיתו מקום מקלט הופך לכלא. בעוד שהצורך שלנו בקירבה הוא צורך בסיסי כמעט כמו מזון, הוא נושא איתו חרדות ואיומים העשויים לבלום את התשוקה. אנו שואפים לקירבה אבל לא במידה כזו שנרגיש בה לכודים".
בעיני, יש לקרוא מחדש את מה שאמר אלוקים לאדם, נכון, שאלוקים לא רוצה שהאדם ישלח ידו ויקח מעץ החיים. לשלוח יד ולקחת לא אבל אלוקים לא מסיר את העץ, ולא חוסם את הדרך אלא שומר את הדרך.
שפת אמת בראשית, תרסא אומר: וכתיב ויגרש את האדם וישכן כו' את הכרובים כו' וכי צריך הקב"ה עצות לשמור שלא יכנסו בו? אבל מקרא זה בא ללמד כי הניח פתח לכנוס בגן עדן מי שראוי, רק יש בו שמירה…הוא ממשיך ואומר שהשער נפתח ביום השבת שהוא יום מנוחה. אבל אם נתייחס רק לתחילת דבריו נשמע את הדיוק שהוא מדייק. עץ החיים עדיין קיים, ואף הדרך אליו, אלא שהיא שמורה, על ידי כרובים ולהט חרב מתהפכת.
מה זה הכרובים האלה. מה זה החרב המהפכת הזו. על הכרובים נשמע עוד בהמשך התורה, וגם על החיים והמוות יאמר משה יש דרך לחיות, אני נותן לכם את החיים, ובחרת בחיים. ואולי חרב מתהפכת היא חרב בהיפוך אותיות שזהו חבר. חבר קראו חכמים לאדם ששמר על הלכות טהרה וטומאה גם כשלא היה מוכרח. חבר הוא מי שלומד את סוד החיבור. חרב וחיבור. להט כמו אש. אש שבה מתגלה השכינה או אש אוכלת. זכו שכינה בינהם לא זכו אש אוכלתם. אפשר להיזכר שכשהקב"ה רצה להראות לדוד היכן מקום המקדש. מקום חיבור שמים וארץ הוא סימן לו את המקום באמצעות מלאך שחרב שלופה בידו. שוב מקום הכרובים מסומן בחרב .
אפשר להרגיש שמגמת התורה שניתנה למשה ולישראל היא להחזיר את האפשרות לחיות. על כן התורה קרויה עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר (משלי). מאושר כמו אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב ליצים לא ישב (כינויים שונים להתמודדות עם נחש) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול. רענן, חי, כמו עץ החיים שחי לעולם, חיות בלתי פוסק וכל אשר יעשה יצליח. משנשלחנו מגן עדן האפשרות לחזור איננה ולא תוכל להיות בביטול השמירה שנמצאת שם. האפשרות לחזור ולאכול מעץ החיים כרוכה עכשיו בשמירת הדרך. עתה אפשר לחזור לחיי נצח באמצעות השמירה של מה שיוצא מבין הכרובים.
האדם מנסה לגעת בחיים על ידי קרבה לאשה והיו לבשר אחד. אבל מגלה שהאשה עם דם ולו יש זרע שנשפך, ולא מבין למה מה שאתמול מילא אותו בחיים משאיר לצידם עכשיו גם טעם של מוות ובושה. בהמשך הסיפור נולדים בנים ובנות לרוב אבל בלי לדעת איך לגעת בעץ החיים
ויקחו בני האלוקים מבנות האדם מכל אשר בחרו הנסיון להתמלא ולהשיב את החיים באמצעות האשה מביא מבול, ממוות וחורבן.
רק מבין לכרובים תתגלה הדרך לעץ החיים.
פרשת הטומאה והטהרה יוצאת מבין הכרובים. בספר ויקרא, שנפתח במילים- "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד" נפתחים דיבורים אלוקיים חדשים שיוצאים מבין הכרובים. עד שנבנה המשכן, מקום השכינה, התגלה קול ה' לנביאיו בדרכים שונות ולישראל הוא התגלה באש שבראש ההר, אלה היו גילויים שלא היה להם בית. לאחר שבני ישראל אמרו וביקשו נעשה ונשמע אמר ה' למשה, עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. מן המקדש יצא קול ה'. בספר שמות כשמשה יצווה לעשות את הכרובים יאמר ה'- וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מן הכרובים יגיעו הקולות של אלוקים לאדם לשוב ולחיות.
מבין הכרובים מצווה ה' לשמור דרך על מנת לחזור לעץ החיים. בספר ויקרא נתחיל לשמוע את הקולות היוצאים מבין הכרובים. זה הספר שיגלה לנו שיש טומאה בעולם ויש דרך להיטהר ממנה. זה הספר שייתן שם למוות שנמצא בין החיים ויגלה לאדם את הדרך להיטהר מן המוות ולהתקדש. מבין הכרובים יתגלה שהמת מטמא, שיש הבדל בין טומאת מת של ישראלי למת של גוי, שזרע היוצא מגוף האיש מטמא, דם היוצא מן הרחם מטמא, הצרעת מטמאת, נגיעה בנבלה מטמאת לא נוכל להרחיב ולפרט את היריעה הנפרסת, אבל ספר ויקרא מסמן את הגורמים לטומאה מתוך קריאה להיטהר מן הטומאה על מנת לאפשר את גילוי השכינה. השכינה אומנם נמצאת איתם בתוך טומאתם אבל מידי שנה ביום הכיפורים יש ציווי לכפר ולטהר את המשכן על מנת לאפשר את השכינה. מכאן אפשר להבין שהטומאה כמו אוטמת (חילוף אותיות) את אור ה' מלהתגלות על שכינתו. ומימלא יש צער בשכינה. והנה חזרנו לגירוש בגן עדן ולצער המתלווה לכך.
המצווה עכשיו מקבלת את הפשר שלה- הציווי על טומאת נידה וטומאת קרי וטומאת לידה וכו' יוצא מבין הכרובים. על מנת לאפשר לנו את הדרך לעץ החיים. על מנת להגיע ל"וחי לעולם" לביטול המוות. זו דרך שמוטל על כל האדם ללכת בה. נביאי ישראל מבטיחים שהעולם צועד בדרך הזו עד "ובילע המוות לנצח" עד שהמוות לא יהיה בחיינו עד לתחיית המתים. ספורנו שראינו בתחילת השיעור אומר שזוהי כוונת חכמים שאומרים שעתידה אשה שתלד בכל יום, בלי צער, בלי וסת, שפע של יצירת חיים והתחדשות שייצאו מאם כל חי. לשם אנחנו הולכים, זו הדרך. כדאי להחזיק ראש בדרך הזו, לקרוא את המפה נכון, ולדעת שהמגמה היא חיים. לכן אני מציעה לחפש כבר בדרך את טעם החיים המתחדשים. הנוצרים והנולדים גם אם לא בכל יום אז לפחות בכל חודש. כי כמו אברהם ושרה הירידה למצרים מעלה אותם ברכוש גדול, כל עוד הם מודעים שהם בכך אחים לשכינה. מלווים את גילוי השכינה בתנועותיה.
אפשר לראות במהלך המתרחש בגוף את הסיפור של הלידות המתחדשות מידי חודש. תראו איך נראית ביצית בעת יציאתה מהשחלה. היא בוקעת את קרום השחלה ויוצאת אל חלל הבטן ומיד נאספת על ידי שערות החצוצרה שיובילו אותה לחכות להפריה. זו לידה שמתרחש בתוף הגוף. לידה של ביצית, כל חודש, ואז הדם מתחיל להצטבר ברחם. מתכונן להזין, לתת חיים, לספוג אותם ולהעניק להם, כל חודש. כשאין הפריה הכל יוצא בדם. ומיד בימי הדימום הראשונים כבר מתבררת לה הביצית המיועדת לצאת לביוץ. אין יאוש! יש התחדשות שנוצרת בימים שבהם הדימום קורה. מכאן שהדימום מספר שני דברים. העדר חיים ופינוי מקום להזדמנות שניה. התרוקנות למילוי מחדש. אלה ימים בהם התורה אומרת לאשה תשבי בנידתך. תנודי. תנועי לעבר עצמך. טומאה בחילוף אותיות אטומה. האשה שהיא מקור פתוח לביאה וללידה, שבעה ימים תהיה בטומאתה תשב בנידתה. הביטויים האלה מבקשים מהאשה להיות בתוך הזה. להיות רגע סגורה בעצמה. רק בה. עכשיו היא בתהליך של התרוקנות פינוי מקום.
בימי התורה הנידה ישבה בטומאתה 7 ימים. לאחר חורבן בית המקדש קיבלו עליהן בנות ישראל להאסר כזבות. מי שרוצה לראות את השתלשלות הסיפור בהרחבה אני מפנה אותה לשיעור הקודם שנתתי בנשמת. לאחר החורבן הורחב האיסור ימי דימום ועוד 7 נקיים.
אני עוצרת רק במהלך הדברים ורוצה לומר משהו בסוגריים- יש מי שחווה את ימי הנידה, ימי התנודה הזו יותר באריכות ויש מי שיש לה את המינימום 11 לספרדים ו12 לאשכנזים, לעיתים יש נשים שיש להם ימי נידות ארוכים וכדאי להן לברר אם אפשר לקצר אותם. לבדוק אם היא שומרת את ההלכה כראוי או אוסרת את עצמה יותר ממה שצריך.
ימי הנידה הוארכו עם חורבן הבית בלשון הטור: "משרבו הגליות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבאו לטעות באיסור כרת שמא תראה אשה בימי נדתה ששה ימים ויהיה הכל דם טוהר ובשביעי שמא תראה דם טמא וסבורה לטבול בליל שמיני וצריכה עוד שבעה ימים החמירו לטמא כל מראה דם אדום וכדי שלא יבאו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה הוסיפו חומרא אחר חומרא עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל תשב עליה ז' נקיים כזבה גדולה"
כלומר יש קשר בין הגלות לאריכות ימי הריחוק. זה עצמו מדהים, יש לזה סיבות מציאותיות, חכמים התקשו להבחין בין צבעי האדום האוסרים, והחליטו לטמא כל מראה דמי. זה הקשה על ספירת הנשים את ימי הזיבה והנידה. זו אחת ההלכות הבודדות אם לא היחידה בכל התלמוד שעליה נאמר בנות ישראל קבלו על עצמן. בעיני זה ממשיך את מהלך הדברים. בנות ישראל בנות חווה בנות אם כל חי, אותן בנות ישראל שבגלות מצרים המשיכו ללדת ולילד כי חיות הנה. אלא הנשים שמבינות שחורבן בית ה' נותן את אותותיו בתוך בתי ישראל. חורבן בית המקדש נותן את אותותיו בתוך קדושת הבית הישראלי. בזוהר כתוב (ג, קכד, א) :"כל נשי עלמא אתאחדת בכנסת ישראל" וכן "אשה דא שכינתא" (תיקוני זוהר סח, א) כלומר כשהשכינה בגלות עם חורבן הבית זה בא לידי ביטוי באריכות ימי הטומאה של נשות ישראל. וכשהאשה נטהרת היא כמו בוחרת מחדש בחיבור, מאמינה בו וצועדת לעברו. החורבן לא השפיע על אריכות ימי טומאת הזרע. החורבן השפיע על ספירת ימי הנידה והזבה. ובנות ישראל קיבלו את זה על עצמן. כמו מבינות את הקשר הפנימי בין המצווה הזו למצב השכינה. זו גם הטומאה היחידה שיש לה קשר מלא לחיבור זכר ונקבה. (גם בצרעת יש זמנים שהמצורע אסור לאשתו) כשאיש טמא בגלל הזרע שיצא מגופו אין לו מצווה להיטהר, אלא אם הוא רוצה לבוא למקדש. כשאשה טמאה טומאת נידה או זבה יש איסור לבוא אליה. יש איסור לגלות את החיבור של איש ואשה. של והיו לבשר אחד.
בשבילי העובדה שבימינו, ימים של חורבן בית המקדש יש טבילות שחייבים עליהם מהתורה רק בשני מקרים: לעלות להר הבית ולחיבור איש אשה. בכל שאר המצבים אנחנו מתקיימים בטומאתנו. אבל לשני מצבים אלה עדיין אנחנו נדרשים לדעת דיני טומאה וטהרה. איך מטהרים? מה מטמא? לכמה זמן? וכו.
מעתה, אחרי חורבן הבית, ימי הנידה בדר"כ כוללים גם את ימי ההתרוקנות של הרחם מהכנתו לקליטת ביצית מופרית וגם את הימים הראשונים שלקראת הביוץ הימים בהם השחלה בוררת את הביצית . האשה נאטמת אל עצמה לא רק בימי ההתרוקנות אלא גם בימי ההיווצרות של ההזדמנות הבאה. עליה לחזק את כוחה טרם תוכל להזמין את האיש שלה שיבוא אליה. על כן נקראת פעולת החיבור ביאה. האיש בא אל האשה. היא מתמלאת בעצמה ומכינה את עצמה לקראת הביאה שלו אליה. לקראת החיבור שלהם. הימים הנקיים שנוספו עם החורבן על כל מראה דם אדום, נקראים ימי ליבון. הם ימים שמזמינים ליבון. להלבין את הדברים, את האדום להפוך ללבן. לנקות, ימי נקיים. להכין, להתלבן, ללבן, לפתוח דברים אל זכותם, אל נקיותם. הבדיקות נקראות בלשון המשנה פקידות. היא פוקדת את עצמה לפני שתיפקד על ידי האיש שלה. היא עם עצמה בודקת בחורים ובסדקים, עד היכן שידה מגעת, עד היכן שיכולה להגיע מבלי להכאיב, מבלי לפצוע זה לא זמן להיפצע ולהכאיב לעצמה, זה זמן לפקוד את עצמה. ללמוד לתת לעצמה את המקום שלה. כך היא מעוררת נשיותה, יחד עם הביצית המתבררת והנבחרת מכולן גם היא בוחרת בעצמה מכולן, כוחה הנשי מתגבר והיא נעשית מושכת ומשתוקקת יותר ויותר. זה מקום של דיוק פנימי שלה בדרך לדיוק הקשר, הליבון והזיכוך נעשה ועובר גם דרך הצער והדם.
נכון שלשאת תשוקה זו לא חוויה קלה יש בה עונג קשה מנשוא. זה מענג לחוש תשוקה וזה קשה שאי אפשר לתת לזה ביטוי פיזי, קוראים לזה געגוע. ואחרי חורבן הבית צריך ללמוד להתגעגע. כדי שיהא אפשרות לחזור. שיתחדש רצון לבנות מחדש. להיוולד וללדת מחדש את עצמך, את הזוגיות, את הבית שלך, ואת כל היצירות שמחכות לצאת דרככם. מה שאיפיין את גן עדן זה הבהירות, הכל ברור ומימלא מהיר, אין מקום לטעות ולספק, החיבור והלידה הם מידיים ותמיד מצליחים הרי שמה שמאפיין את היציאה מן הגן שיש דרך ללכת בה. ומה שמרפד את הדרך ומה שמניע את ההליכה זה געגוע, ורצון. אחרי החורבן התארכה הדרך ויש יותר געגוע.
הר ראובן ששון כמו פירושו של האור החיים לספירת העומר ופירושו של ר' צדוק מסבירים שימי ספירת הנקיים הם ימי בניה לקראת מפגש. כשבני ישראל יצאו ממצרים הם לא יכלו מיד לקבל את התורה. נדרש תהליך של 49 יום עד שביום החמשים יכלו להגיע לדבקות. זהו תהליך היטהרות ותהליך התבררות, תהליך ניקוי ופינוי מקום. ללכת במדבר. זה לא קל, אבל זה יוצר מקום בלב להיזקקות. שבנו לארץ אחרי גלות ארוכה, ואיתו ימי ההמתנה לא רק כימים המאריכים את הטומאה כי עדיין בית המקדש חרב אלא גם ימים המכינים למפגש לפני בניית המקדש. בדיוק כמו שהשכינה, כנסת ישראל התכוננה לגילוי אור ה' עליה במשך ימי 49 ימים שנקבעו לדורות כימי ספירה שבין יציאת מצרים לקבלת התורה.
הדרך לעץ החיים עולה בדרך של רצוא ושוב, חפשו איך אתם גדלים בתוך התנועה של רצוא ושוב. זה לא עמידה במקום זה לא רק ריחוק וקרבה זו תנועה לעבר לידות חדשות. ההלכה מלמדת איך ללכת.
אז אם הדרך הזו מלווה בצער, זה מובן כי הרצון להיות כבר בפנים. להיות חי לעולם. להיות רענן וחי ומחובר לעולם כמו שנאמר על האיש והאשה בגן עדן על כן יעזוב איש את אביו ודבק באשתו והיו לבשר אחד והיו שניהם ערומים ולא יתבוששו. אז להצטער ולכאוב את מה שאיבדנו זה נורמלי. ולמהר להזיז את הצער נשמע לי כמו טעות. לדלג מיד ולומר מצוות טהרת המשפחה היא עונג זה בעיני לא משקף את כל מה שהמצווה הזו אומרת. מצד שני להתנגד לדרך החדשה ולרצות לפרוץ את השער ולאחוז במה שהיה בגן עדן בלי הדרך שמתגלה מבין הכרובים זה גם נראה לי חסר סיכוי. נשמע לי מסוכן כמו להתעסק עם להט חרב מתהפכת. לעבור על איסורים זה אולי בטווח הקצר נחווה כמו תאווה לעינים ונחמד למראה אבל בטווח הארוך כמו מוסיף עוד צער מוות וריחוק. בסרט הזה נדמה לי שכבר היינו. וכבת לחוה אני מעדיפה לא לחזור על טעויות שנעשו.
כמו שאומר להם משה בסוף דברים.:
י כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא:
יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:
יג וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:
יד כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:
טו רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע:
טז אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
יז וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם:
יח הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
יט הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:
כ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָֹה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם:
אומר משה אני נותן לפניכם שתי דרכים החיים והמוות. אחת תשיב אתכם אל האלוקים שמקולו ברחתם והתחבאתם ואחת תמשיך את המוות. היעד של הדרך היא לחזור לאהבה ולדבקות במי שברא אותנו, לשוב לגן שבו קול אלוקים מתהלך, והתהלכתי בתוככם, הדרך היא לשמור מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו. לשמור דרך עץ החיים. בדרך לגן עדן צריך ללכת בשמירה על מצוותיו.
יש דברים שיכולים להחליש אנשים מלקיים את המצווה אחת מהן היא מחשבה שהתורה ציוותה על ריחוק קצר יותר וחכמים האריכו את הימים האסורים. אולי לחלק מהנשים הקושי לקיים את הלכות נידה קשור באריכות הימים שהתווספו במשך הזמן עם השתלשלות ההלכה. לחלקנו התוספת היא של חמישה ימים נוספים או שישה. ולעיתים גם של יותר מכך בשל מקרים חריגים או התקן. אז ראשית אני רוצה לומר שגם שבעה ימים זה הרבה. כלומר גם האיסור המקורי של התורה הוא טומאה ארוכה כמו טומאת מת שגם היא לשבעה ימים. לעומת טומאות שהן ליום אחד. ובמקרה של זיבה זה גם טומאה של ימי הדימום וגם המתנה של 7 נקיים. כלומר מן התורה מקרים של יציאת דם מהרחם אצל אשה יוצר מצד של טומאה מתמשכת ויחסית ארוכה. אם נבין שמראש האמירה האלוקית שמופיעה בתורה היא של המתנה ארוכה נוכל לשאול את עצמנו מה זה אומר?
כשאנחנו עומדות מול דבר שבו התורה מפתיעה או מעוררת קושי אנחנו יכולים להבין שיש כאן קריאה למרחב של קפיצה למקום שהוא מעבר לרגיל ולמוכר שלי. מעבר להגיון ולמה שאני הייתי חושבת. מה שמסמן אותו כמי שבא ממקור אלוקי. הטומאה של הנידה והזבה הן ארוכות כמו טומאת המת. בכך הן מסמנות לנו את ההתרחשות. אולי היינו מדלגות מעל הימים האלה ממשיכות בשגרת החיים, לא מבחינות שארע בגופנו דבר גדול, התורה מסמנת את ההתרחשות ומבקשת מאיתנו להגיב לה.
שבעת ימים תשב בנידה. לשבת בנידה. כמו לשבת שבעה כמו לסמן שיש צורך לעצור. ולנוד. נע ונד תהיה. כי הדמים צועקים. זה לא עונש, זו תגובה שאלוקים מלמד את קין לנהוג בה אחרי ששפך דם. אלוקים מעורר אותו להרהורים- אי הבל אחיך? ו קין אומר השומר אחי אנוכי ואלוקים עונה לו: אתה לא מבין מה קרה כאן אם זו תשובתך, יש לך אחריות על החיים של אח שלך, יש לך אחריות על החיים. וחי אחיך עמך. החיים של אח שלך איתך. ובמקרה שלנו, לא ארחיב כאן אבל בעיני יש כאן הכוונה של התורה לנוד, לנוע, לשבת בתוך הטומאה הזו, לשהות בתוך מה שנאטם עם הדם שנשפך בתוכו ודרכי, באחריותי או בעל כורחי, להגיב לזה נכון כמו שאלוקים לימד את קין זו התחלת התיקון. לא להמשיך כאילו כלום לא קרה. המציאות של דם הנידה מחכה לתיקון. זו מציאות שמסוגלת להעלות הרהורי תשובה, לא כי האשה הספציפית חטאה אלא כי האדם צריך לנוע לעבר גן עדן וכל עוד לא הגיע הוא בבחינת דור שלא נבנה בו כאילו נחרב בו.
ואל אשה בנידת טומאת לא תקרב לגלות ערוותה. הערווה הוא מקום הפתח, ערווה זה לשון גילוי (כך מפרש רשי בפרשת קדושים וגם בספר בראשית) כמו שמפרש רשי שיוסף אומר לאחיו לראות את עוות הארץ באתם- לראות את פתחה של הארץ מהיכן נוחה להיכבש. עירוי זה מעבר מבפנים החוצה דרך מקום העירוי דרך הפתח. בזמן טומאה האשה כמו נאטמת. לא באים אליה. היא נאטמת לביאה אליה, כי היא עסוקה בעירוי מתוכה החוצה. היא מתרוקנת עכשיו האיבר הנשי שמייחד אותה מתרוקן עכשיו היא לא פנויה לקבל עכשיו. היא מתרוקנת, היא מפנה מקום, והיא יושבת בתוך התהליך הזה.
שמעתי על מנהלת בכירה שאת הלוז פגישות שלה מנהלת לפי ימי הווסת שלה. פרישה בעת הווסת, היא פורשת לא רק מבעלה, היא פורשת מעט מהחיים. זה בסדר להיות קצת פחות מבריקה בימים האלה פחות בחוץ, פחות חזקה להכיל הכל, פחות מקבלת הכל, פחות מאפשרת שיבואו אליה, יש ימים כאלה והתורה מסמנת אותם. אפילו לקודש את לא צריכה לבוא בימים שכאלה. אם תגעי בקודש, בתרומה , בקורבן, הוא יטמא ויהיה אטום לאחרים גם. היא טמאה וגם מטמאת אחרים. לכל המושג הזה של טומאה אין לנו רגילות כי הטומאה והטהרה אינם חלק משגרת החיים שלנו, חוץ משני מקומות: עליה להר הבית. וטומאת אישה נידה לאישה. רק שם נשארו מרחבים בהם מדברים את השפה של טומאה וטהרה. בית המקדש והבית הפרטי. רק שם לפני שבאים בודקים- האם את טמאה או טהורה.
רציתי לעורר רצון לשמור את הדרך.
ראשית להבין שאנחנו בדרך. הלכה- הליכה
שנית כדאי ללכת בה בשמחה כמו בכל דרך. כדאי שעבודת ה' תהיה בשמחה. לעבוד את ה' ולשמור את מצוותיו בלי חיבור ללב זה חסר. (דעה מאוד עוצמתית שראיתי היא דעתו של רבינו בחיי שכשאדם מקיים מצווה בלי עבודת הלב זה כאילו לא קיים בכלל את המצווה.) רחמנא ליבא בעי. ה' האוהב רוצה מבקש את הלב. לכן מה שאנחנו מרגישות הוא הדבר החשוב. גם להרגיש כאב על זה שעדיין יש מוות בעולם והנידה היא תזכורת שלו זה לב. אבל עיקר כוחו של הלב זה בהזרמת כחות חיים.
שלישית, אני רוצה להבין מה מפריע ללב לקיים את ההלכות הללו. רוצה להצביע על חלק מהדברים: איפה נכנס היצר רע שמחליש את הרצון ללכת בדרך.
- דיבורים וסיפורים שאין צורך בכך, ושאפשר לשמור רק שבעה ימי נידה. דברים אלה הם טעויות גמורות אבל הם רצים ברשת ומחלישים את ההתגיסות ללכת בדרך בתמימות ומתוך חיבור. זה המקום לעודד אתכן לעשות לכם רב פוסק. כתובת שאתם סומכים עליה. או להעזר ביועצות של נשמת.
- עשה לך רב והסתלק מן הספק. הנחש מומחה בליצור ספקות, וכל עוד אנחנו לא פותרות אותן אנחנו עייפות, ומבולבלות וזה מקשה. עשה לך רב מחייב ענווה, פשטות, לשאול שאלה לא להיות גאוותנית במרחבים האלה של הלכה. יש מי שלמד ויודע. תשאלי אותו. או אותה.
- בכלל לפתור ספקות, לא להשאר בספק. אם יש צורך לברר משהו תבררי, אמצעי מניעה. בעיות רפואיות, וכו, אם המצב אצלך עם הווסת מקשה עליך נסי למצוא פתרון. זה וודאי יקרין על היכולת לקיים מתוך חיבור את הלכות נידה.
- להפחית את כובד הסודיות. לסחוב סוד זה מעייף. שמירה על סוד קשורה אצלינו בדבר אסור. אם שמירת הנידה אצלכם כרוך במאמץ של שמירה על סודיות. נסי לאוורר את המערכת מהכובד הזה. הילדים שלך גם ירוויחו מזה שאתם לא מסתירים שאתם שומרים נידה. בעיני, זה נהדר שילדים רואים שההורים שלהם שומרים הלכות נידה הם יגדלו לזה יותר בפשטות. ולכם יהיה יותר קל. כשדבר מדובר הוא יותר קל. אצלינו בבית לעיתים נעזרתי בבת שלי שתביא מעטפה עם שאלה לרב, כך היא לומדת את זה יותר בקלות וזה גם עוזר לי, ואם אני או בעלי צריכים מגע בימי הנידה הילדים שלנו יודעים שאנחנו לא יכולים לחבק אחד את השני ואנחנו רוצים חיבוקים מהם. ומחבקים יותר אותם. זה נפלא וטוב בעיני. וזה בוודאי מקל. וכן על זו הדרך ביחס להושטה מיד ליד וכו אפשר להעזר בילדים וכך ללמד אותם. גם לגבי המקוה חשוב ונכון להסתיר מהילדים וודאי הגדולים אבל מצד שני ההלכה מתארת את הבת שהולכת אחר אמה למקווה או לפחות יודעת מתי אמה הולכת לטבול. משמע שכל עוד זה משרת את הצורך שלך באינטימיות זה טוב אבל אין צורך להשתגע ולהילחץ מזה שהבת תדע שהלכת לטבול. עם הזמן היא תבין שאת מסתירה ותשחרר אותך משאלות מציקות. הילדים יחיו עם הורים ששומרים הלכות נידה שמתרחקים ומקרבים מבחינה גופנית וזה נפלא. יש לכם מה ללמד אותם .
- להיות ביחד בהלכות הללו כמה שהדבר מתאפשר, תהיי נעזרת, תבקשי אותו שיהיה איתך כשאת שואלת את הרב אם זה עוזר לך, תבקשי שיביא את העד אם זה עוזר לך. את יכולה להתייעץ איתו אם את מתלבטת עם יש צורך לשאול שאלה. כבד להחזיק הכל לבד. וזה גם של שניכם. למרות שאת הנאמנת.
כל מה שהיה פה ישתנה ממחר
הזמן עוד יתקן את כל מה שכבר נשבר
ונשאר
יש מי ששומר את הטוב לידנו
הוא תמיד מחכה
כל מה שהיה פה ישתנה ממחר
אם ננסה
רק להאמין בלי לדעת
להרגיש בלי לגעת
לדבר עם העיניים
גם כשאין לי יותר מה לומר
לשחרר את הרגע
זה טבעי לפחד מהטבע
לחבק חזק בידיים
כל רגע לפני שנגמר
כל מה שהיה פה ישתנה ממחר
הזמן עוד יתקן את כל מה שכבר נשבר
ונגמר
את כל התפילות הניסים בחיינו
מתחברים לרגע הזה
כל מה שהיה פה ישתנה ממחר
אם ננסה
רק להאמין בלי לדעת
להרגיש בלי לגעת
לדבר עם העיניים
גם כשאין לי יותר מה לומר
לשחרר את הרגע
זה טבעי לפחד מהטבע
לחבק חזק בידיים
כל רגע לפני שנגמר
רק להאמין בלי לדעת
להרגיש בלי לגעת
לדבר עם העיניים
גם כשאין לי יותר מה לומר
לשחרר את הרגע
זה טבעי לפחד מהטבע
לחבק חזק בידיים
כל רגע לפני שנגמר
כל מה שהיה פה ישתנה ממחר
סיפורים מתוך הרחם- סיפור ראשון. לימור שלמון
פרפור מוכר בבטן ותחושת לחץ קטנה אי שם במעלה הנרתיק, בשרו לה את מה שציפתה לבואו. אורח בא בזמנו. כמו תמיד מידי ארבעה שבועות, תמיד ביום ראשון בבוקר. שניות ספורות לאחר מכן היא חשה את הרטיבות שזבה מגופה. נוזל אדום עם ריח מתכתי. למה זה מזכיר לה תמיד מתכת? עוד יומיים הם נוסעים לירושלים, חג השבועות. היא ידעה שהפעם לא תוכל להגיע לעזרת נשים. היא תשאר בחוץ תחכה להם שיחזרו. כל כך רצתה הפעם להיכנס יחד עם שאול והילדים אבל לפי כל החישובים שלה זה היה צפוי אלא אם כן… גם הפעם רגשות סותרים הציפו אותה, היא לא בהריון, מצד אחד נשמה לרווחה מצד שני משהו בתוכה המתין שאולי כן. יצחקי עדיין קטן, היא אומרת לעצמה בתחושת הקלה שנימת ניחומים עוטפת אותה. יצחקי עדיין קטן. אשאר איתו בחוץ. הוא עוד קטן בשביל כל ההמון הזה שם בבית המקדש. את ברכת הכוהנים אצליח לשמוע גם מרחוק. וגם את שירת הלווים הקסומה. שאול יתפלל שם גם בשבילי. היא אומרת לעצמה. יודעת ששאול תמיד מוריד מסך ברגע שהיא אומרת לו שראתה דם. אבל זה רק מסך. מאחורי המסך הזה שאול מקפיא את כל רגשותיו האוהבים כלפיה. שומר אותם בגבורה שיוכל להצליח לעבור את השבוע הזה בשלום. היא כבר למדה שלא להיפגע ממסך האדישות הזו שיורד עליו. היא לא תבוא אל הקודש ובעלה לא יבוא אליה.
במחשבה שניה, היא מחליטה להישאר בבית. הדם ממשיך ליזול ממנה ומאלץ אותה לחפש משהו לספוג אותו. יעל נכנסת לחדרה לטפל בגופה. הרגעים האלה מפגישים אותה עם מה שעד לפני כמה רגעים היה בתוך הרחם שלה. בתוך הנוזל היא מבחינה בשאריות של מה שריפד את הרחם הקטן שלה. למה זה מביא לה דמעות? היא רוכנת לטפל בספיגת הדם ודמעות עיניה נספגות עימו גם. פניה העליונים ופניה התחתונים זולגות. זהו, הכל נספג ולה נשאר להישאר עם זה כמה ימים. היום יום ראשון, לא קשה לה לזכור זה תמיד מתחיל ביום ראשון. יש לה שבעה ימים להיות בתוך זה. להיות בנידה הזו. בתנודה הזו. שמגיע כמו שעון מדויק ושולח אותה אל עצמה. חשופה אל עצמה יותר מתמיד, זקוקה למנוחה. זקוקה לספיגה, זקוקה לטיפול. טמאה ומטמאת. אטומה בתוך נפשה בלי יכולת לגעת באיש ובשום דבר מבלי שגם הוא יטמא. כמו סוגרת יחד איתה בדרך פלאית כל דבר שנוגעת בו. זה לא הזמן ליגוע במישהו או במשהו. רק בה. רק בה. קרבה לכל מה שיש בקירבה. לפעמים היא חושבת לעצמה שזו הסיבה שנשים מסתכלות במראה, במתכת האטומה הזו שכל מה שבכוחה לעשות זה להראות להן את עצמן. רק דרך האטימות הזו לכל מה שמעבר להן הן רואות את עצמן. לפעמים היא חושבת שאלמלא זה היו כל הנשים כל הזמן מסתכלות אל מה שחוץ להן. כמו חווה שמיד כשנינסרה וניבנתה ונסגר בשר תחתיה, כבר ניצב מולה האיש שלה. האם היא תדע לראות את עצמה? רק את עצמה? האם תוכל לחוות את מה שנמצא בתוכה? רק בתוכה? בתוך כל הריצות האינסופיות שלה למען כולם. פעם בארבעה שבועות נכפית עליה טומאה שכזו אטימות שכזו לכל, חוץ מלעצמה. דווקא לעצמה היא הכי חשופה בימים האלה, כאילו המסך העבה שמגן על הנפש שלה בימים רגילים נעשה שקוף שקוף והיא יכולה לראות בעדו את נפשה על כל כאביה, יסוריה געגועיה וכיסופיה העמוקים ביותר. אלה שהיו נסתרים ממנה כדי שתוכל לתפקד היטב בכל השלושה שבועות שעברו. אז היא לא תיסע לירושלים ולא תבוא לבית המקדש הפעם, אבל היא תבוא אל עצמה. שבוע שלם יסתדרו בלעדיה. ולאחר מכן היא תסתער על החיים בפרץ של כוחות חדשים. כמו מעיין שנסתם בסכר למשך שבוע ונפתח.
אבל הדמעות האלה ממשיכות כאילו כל המחשבות הנפלאות האלה לא ריפאו את העצבות ששוטפת אותה. עצבות שהיא מעבר לעצמה. מרגישה כאילו היא עומדת לשקוע בתוכה. והנה כאבי הבטן מתחילים, והוורידים מכריחים אותה לשכב. ולשתות ולשתות ולשטוף. מחשבות ורגשות מדברים בתוכה: אל איזה בור אתה שולח אותי? היא חושבת. לאן הפעם. אל איזה בור אתה שולח את הטמאים? לשמוע את כל גלי הטומאה המרחפים בעולם הזה? לפגוש אותם דרך הגוף שלי? את כל החסימות והכיסויים מהאור שלך? אתה שולח אותי בכוח. מצווה אותי לבוא אל עצמי, ולא מאפשר לי לבוא לבית מקדשך, "את אם כל חי" אתה אומר לי, "את פגשת את הנחש הזה שמעוור את העינים של כולם ומטמא בארסו את החיים, את הצלחת לשמוע אותו ואת מה שהוא מחולל בעולם. ואת האמא של כל חי, צעקי את הצעקה שלהם, של כולם, צעקי את צעקת המוות הזו שעוברת עכשיו בגופך, את צעקת הכמעט חי שמת בסוף, את צעקת ההחמצות, את האובדנים, צעקי את זה בשביל כל החיים. כשבבית מקדשי ישירו ויפארו וישבחו את תצעקי ותזעקי עבור כל האטימות העיוורון ןהמוות שקיים. לא כל חייך, לא כל חייך. יבואו שנים שאתן לך לנוח מזה. רק עכשיו, כשאת עדיין פוריה, בשעה שגופך מביא חיים חושי את כאבם של החיים בעולם הזה, את כאב הנשמות שנשלחות בעל כורחן את העולם הזה. ובחרי שוב ושוב לחיות . בחרי להיות האמא של החיים גם אחרי שאת מכירה את הנחש שבגן. אז תהיי אמא מלאת רחמים, תרפדי ברחמים את כל החיים, תלחשי תפילות, תאמיני גם כשהירח מכוסה שהוא קיים, בדיוק כמו הרגע הזה שרחמך נפתח להוציא דם ובתוך השחלה במקום סמוי מן העין הולכת ונבחרת לה ביצית חדשה. את יודעת את זה, את יודעת. ספרי את זה לכל החיים. בדמייך חיי בדמייך חיי".
והיו לבשר אחד- לימור שלמון
עם הדם
באה הרגשה
ונפרדתי לחלקי
מסתובבת לצד האחר
להיות צלע
עם הרבה אוויר מסביב
וחופש
ובדידות שמתגלה כשעוברים הימים
הנקיים ממגע
נקיים מידי
מעלים כאב של געגוע
בגוף
ממש כאן
בצלעות שנחשפו
אחרי הנסירה
מתלבנת בהם עד
שדמות עולה מן המים החמים
משופרת
מבשרת לבשרי
שעוד מעט
ויתחברו החלקים
שוב
והבשר משתוקק
בכוחות מעולם של
אחד
